העברים הקדמונים היו בתחילה נוודים מדבריים ובארץ הפכו לעובדי אדמה. בתנ"ך יש עדויות מעטות בלבד לכך שבני ישראל עסקו בספנות, למעט ברכת יעקב לבנו: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות..." (בראשית מט, י). בהמשך, בתקופת ההתיישבות, עסקו שלושה שבטים בצורה זו או אחרת בימאות: דן, זבולון ואשר. הסחר הימי באזור נשלט בתקופה זו על ידי הפניקים בצפון ואילו לאורך שפלת החוף הדרומית שלטו הפלישתים (אחד מ"גויי הים"), שפלשו לאזור במאה ה-12 לפנה"ס והתיישבו בין השאר באשדוד, באשקלון ובעזה.

אוניית סוחר פיניקית, המאה ה-13 לפנה''ס
הספנות העברית החלה לפרוח בימי שלמה המלך, בזכות שיתוף פעולה פורה עם העיר הכנענית (פניקית) צור. עושרה של מלכות דוד ושלמה בא לה במידה רבה מהשתלטות על נמלי יפו, אילת ואחרים. דרך יפו הובאו עצי ארז מלבנון לבניית בית המקדש. נמל אילת, שנקרא אז עציון גבר, היה נמל חשוב ביותר בתקופה זו. שלמה הקים צי בים סוף בסיוע מומחים פניקים ופיתח את המסחר עם מזרח אפריקה וחצי האי ערב. ספינות שלמה התחרו במצרים על נתיבי הסחר לאפריקה וייתכן שאף הגיעו עד הודו. בתקופה מאוחרת יותר ניסו מלכי יהודה לשחזר את הישגי שלמה המלך, אך בהצלחה חלקית בלבד, בין השאר עקב התחזקות הנבטים בנגב, שקטעה את הקשר היבשתי לאילת.