התחבורה הימית קדמה לתחבורה היבשתית, ובמשך אלפי שנים הייתה האמצעי היחיד להובלת סחורות ובני אדם על פני מרחקים גדולים. ספנים עזי נפש היו אחראים לכל התגליות הגדולות ולהולדת הסחר הבינלאומי, שרובו מתנהל עד היום על פני המים.

רפסודות וסירות

ראשית התחבורה הימית קדמה אף לתחבורה היבשתית. כנראה שאמצעי התחבורה הראשונים היו בולי עץ צפים שאפשרו תנועה במורד הנהר, ולעתים נקשרו יחד בצורת רפסודה. בהמשך החלו כלי שיט פרימיטיביים לנוע לאורך החופים ולחצות אגמים ומיצרי ים קצרים. סירות ראשונות מופיעות בציורים מצריים כבר באלף הרביעי לפנה"ס. המצרים השתמשו בכלי שיט המונעים במשוטים ובמפרשים, ובאלף השלישי לפנה"ס הגיעו עד כרתים ופניקיה. מאוחר יותר הם בנו דוברות להובלת חומרי בניין במורד הנילוס, שבהן העבירו אובליסקים במשקל מאות טונות. הם אף הפליגו לאורך חופי אפריקה וכרו תעלה בין הנילוס לים האדום.
התרבות המינואית שמרכזה בכרתים, נחשבה באלף השני לפנה"ס למעצמה הימית הראשונה בהיסטוריה. יורשיה היוונים פתחו באלף הראשון לפנה"ס בתנועת התיישבות ענפה לכל קצווי הים התיכון והים השחור. תנועה זו הכניסה אותם לעימות עם הפניקים, שעוד קודם לכן ייסדו מושבות רבות, ובראשן קרתגו (קרת חדשה) בצפון אפריקה באזור טוניס. יורדי הים הפניקים הרחיבו את גבולות הידע הגיאוגרפי במסעותיהם מעבר למיצרי גיברלטר וסביב יבשת אפריקה. בתקופה הרומית הפך הים התיכון לנתיב התחבורה העיקרי באימפריה ונוצרו קשרים עם האוקיינוסים - ההודי והאטלנטי.

דגם אוניית סוחר פיניקיתבשנים אלה מופיעים מגוון סוגים של כלי שיט, המעוצבים לפי אופי הים ולמטרת השימוש, כמו אוניות מלחמה ארוכות וצרות שהתבססו על טורי חותרים ומפרשים, ואוניות מעוגלות ורחבות יותר ששימשו לסחר ארוך טווח. בחופי צפון אירופה ובאוקיינוס האטלנטי התפתח דגם ספינה עמיד במיוחד, ששימש בהמשך את הוויקינגים, ואילו באוקיינוס השקט פיתחו הסינים ספינות ששייטו בתחילה לאורך הנהרות הארוכים ובהמשך בים הפתוח. ה"ג'ונקה" הסינית נחשבה לכלי שיט חזק ואמין, מהגדולים בעולם לתקופתה.

בצד השני של העולם
במערב האוקיינוס השקט (מלנזיה, מיקרונזיה ופולינזיה) גילו יורדי ים קדומים ידע מפתיע בניווט ואומץ לב יוצא דופן. כאשר יצאו למסעות ימיים בני מאות קילומטרים בסירות פשוטות המצוידות במצוף צד או שניים (בדומה לקטמראן). הסירות הראשונות היו באורך 20 מ' והונעו במשוטים, המתקדמות יותר באורך של 45-30 מ' ומצוידות במפרשים. בסירות כאלה יושבו כל איי האוקיינוס השקט, כולל הוואי ואיי הפסחא המרוחקים כ-2,000 ק"מ מהאי הקרוב!

הולדת הסחר הבינלאומי

בתקופת מסעי הצלב (המאות ה-12 וה-13) הגיעו ציים אטלנטיים לים התיכון, ואוניות סוחר איטלקיות החלו לחצות את מיצרי גיברלטר. המגע בין שתי המסורות הימיות הביא לתמורות חשובות במבנה הספינות והמפרשים. הספינות גדלו והשתכללו, ובה בעת התרחב הידע בניווט, בקרטוגרפיה ובשימוש במצפן. המפנה הגדול קרה במאה ה-15, שבה יצאו ציי ספרד ופורטוגל לגלות יבשות חדשות, בעיקר באמצעות ה"קרבלה", ספינה תלת-תרנית במשקל מאות טונות בעלת הגה ירכתיים.
דגם אוניית סוחר קוג
התגליות הגדולות השיקו את עידן הסחר הימי הבינלאומי. המסעות הימיים נערכו בשיירות אשר שילבו אוניות סוחר ואוניות מלחמה, שכן עידן זה התאפיין במאבקים קשים על נתיבי הסחר. ממלכות אירופה נשאו את עיניהן לעושר העולם החדש (והישן) ושאפו לפתח שווקים חדשים לתוצרתן. ספרד, צרפת, בריטניה, הולנד ומדינות נוספות התחרו זו בזו על בניית תחנות מסחר בהודו ובחופי אסיה והקימו מושבות באמריקה ובאוסטרליה. הבריטים ניצחו במירוץ ובנו אימפריה ימית חזקה, ששלטה בעולם עד סוף המאה ה-19.

סדק ראשון בהגמוניה הבריטית הופיע לאחר אובדן מושבותיה באמריקה. מתיישבי ארה"ב נותרו עם צי ספינות וידע ימי רב, ויצאו לחפש שווקים חדשים. שליטתה של בריטניה בימים הייתה בעוכריה: בעקבות המונופול הימי הממושך הפך הצי הבריטי למיושן, יקר ומגושם. הסוחרים האמריקנים בנו ספינות זולות, מהירות וקלות לתפעול. "מלכת הימים" של המאה ה-19 הייתה ה"קליפר" התלת-תרנית בעלת מפרשי הענק ששברה את שיאי המהירות. אך מאחורי האופק כבר חיכתה לה היורשת: ספינת הקיטור.

קיטור במקום מפרש

מכונת הקיטור של סוף המאה ה-18 הייתה חלשה ומסורבלת מדי לשימוש בתחבורה יבשתית, אך מצאה עד מהרה את ייעודה בהנעת כלי שיט. אוניות הקיטור הראשונות היו גדולות ואטיות, והתאימו לנהרות ולאגמים הגדולים של ארה"ב ולצורכי המסחר המתפתחים שלהן. שירות אוניות הקיטור הראשון נחנך ב-1807 על נהר ההאדסון בניו-יורק. החידוש התפשט במהירות, וב-1819 חצתה ספינה מצוידת במנוע קיטור את האוקיינוס האטלנטי. בסוף המאה ה-19 הוחלפה ספינת המפרש הבנויה מעץ בספינת קיטור מברזל.
אוניות הנוסעים הענקיות של ראשית המאה ה-20, כמו "טיטאניק" (46,300 טון), שימשו גם לגלי ההגירה הגדולים מאירופה. השגשוג של שנות ה-20 הוליד את התיירות הבינלאומית, בינתיים לעשירים בלבד. אחרי מלחמת העולם השנייה חזרו אוניות הנוסעים לשלוט בימים, עד המעבר למטוסי נוסעים בשנות ה-60.

הטיטאניק

כיום התחבורה הימית משמשת בעיקר למטענים. מאז שנות ה-60 נעשה שימוש גובר באוניות מכולות, המאפשרות פריקה וטעינה מהירות. מטען בתפזורת מובל באוניות צובר, ומכליות ענק במשקל של עד חצי מיליון טון אחראיות למרבית הובלת הנפט העולמית. טכנולוגיות ניווט ופיקוד ממוחשבות הפכו את ספינת המטען המודרנית לכלי מתקדם ומתוחכם, המוביל סחורות בשווי מיליונים עם צוות מינימלי.

תעבורת נוסעים ימית סדירה מתבצעת היום בעיקר למרחקים קצרים, באמצעות מעבורות המעבירות נוסעים וכלי רכב על פני נהרות ובין איים ומיצרי ים. כמו כן גוברת הפופולריות של שייט תענוגות ("קרוז") - בשנת 2007 בחרו כ-15 מיליון תיירים לבלות כך את חופשתם!

המעבר למכולות
באפריל 1956 נערכה הפלגת הבכורה של מכלית נפט ישנה שהוסבה לנושאת מכולות. רבים ניבאו שההמצאה החדשה לא תשרוד אפילו את המסע הקצר מניוארק, ניו ג'רסי ליוסטון, טקסס, אך הספינה ומטענה הגיעו בשלום. בתוך שנים אחדות כבשו המכולות את נמלי העולם, בעודן משנות את מבנה הרציפים והמנופים.
המעבר למכולות הפחית מאוד את עלויות ההובלה ושינה את פני הספנות והסחר הבינלאומי. ב-1996, בחגיגות ה-40 להפלגת הבכורה, הובלו 90% ממטעני העולם (מטען כללי, ללא צובר יבש, דלקים ושמנים) באוניות מכולה, והממציא, מלקולם מקלין, הוכרז כ"איש המאה בספנות".